תנ"ך על הפרק
בראשית ו
6
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
הדרדרות הבריאה, נח והציווי על התיבה
מאמרים על הפרק
אדם נברא יחידי
לשם מה נברא העולם?
בשביל ישראל, בשביל התורה, בשביל הצדיקים או בשביל כל האדם?
מי היו "בני האלוהים" ומה היה חטאם?
בעקבות השחיתות השלטונית והנפילה המוסרית של מנהיגי דור המבול
חטא שכנגד הבריאה
אם אמנם עברו בני דור המבול על כל העברות, מדוע בחרה התורה לתלות את חטאם דווקא באיסור הגזל?
הגנה על התא המשפחתי
הדרדרות מוסרית מביאה להחלטה א-להית על הרס האנושות הראשונה
נח והתיבה
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ב"ב ט"ז ב') ויראו וגו'. תניא, א"ר יוסי, דור המבול לא נתגאה אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין, שנאמר (פ' נח) נבקעו בל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו בר"ל שמים נובעין ממעין קטן כמו עין, לפיכך דומה עין למים ומים לעין.
וע' יומא ס"ו ב' דריש המלה עזאזל שבר"פ אחרי שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, ופירש"י עוזא ועזאל מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים [המה המלאכים] את בנות האדם, ור"ל שזה השעיר מכפר על העריות, עכ"ל, ולפי"ז יתפרש המשך הכתובים ויראו בני האלהים, המלאכים, ואח"כ מפרש הכתוב מי המה בני האלהים ואמר הנפילים היו בארץ, כלומר אלה שנפלו משמים לארץ – היו בארץ, היינו נתגשמו כבני ארץ, וגם אחרי כן אשר יבאו וגו' וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כלומר אף זרעם אחריהם היו גבורים ומצוינים שבבני אדם, יען שבאי מיסוד בעלי גוף מצוין, כמבואר. –
והנה מבואר מפורש מזה שבני האלהים קאי על המלאכים, וכ"מ מפורש בזוהר על הפסוק הנפילים היו בארץ אלו עוזא ועזאל שירדו מקדושתהון וכו', ואם כי נשגב ממנו להבין בכלל ענין התגשמות המלאכים וזיווגם והולדתם, אך כידוע שונים היו בכלל דרכי הטבע והבריאה בראשית הוסד העולם, ולכן אין להתפלא על פלאי הטבע בימים ההם, ואיך שהוא הנה מפורש כן דעת הגמרא והזוהר שבני אלהים שבכאן הם מלאכים. אבל במ"ר כאן איתא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, בני האלהים אלו בני דינייא, כלומר בני הדיינים [ע"ש הכתוב ונקרב בעה"ב אל האלהים, שהדיין מכונה בתואר זה כנודע], רשב"י הוי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא, ע"כ, והנה זה לא יפלא אם המדרש חולק עם הזוהר, כי כמה אגדות ומדרשות חלוקות הן, אלא שזה יפלא מאד, שהרי כמקובל מחבר ס' הזוהר הוא רשב"י והוא עצמו במ"ר מקלל למאן דאמר הכי, ודוחק גדול לומר, כי המאמר שבזוהר הוא לאחד האמוראים ולי' לא ס"ל כן, כי עכ"פ איך קבע בחבורו דעה כזו שהי' מקלל עליה, וצע"ג.
וקצת ראי' יש להביא לדעת הגמרא והזוהר ממ"ש באדר"נ ס"פ ל"א דאחד מן חטאי דור המבול הי' שלא הושיבו להם דיינים לדון ביניהם, וא"כ לא היו דיינים כלל, וא"כ לא שייך לומר בני דינייא, וע' בפירש"י כאן ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין ק"ח א') (ג) לא ידון רוחי. ת"ר, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנא' לא ידון רוחי – לא דין ולא רוח גההעמדה בדין הוא אחר תחיית המתים, ודריש המלה לא בהמשך על ידון ועל רוחי, ור"ל לא ידון ולא רוחי, שלא יהא נדון רוחי שנתתי באדם של דור זה לעולמי עד, דהיינו לאחר תחיית המתים. .
(שם ק"ז ב') לעולם. שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה דגם זה לשון מליצי המורה על נצחיות אבידתן וכבדרשא הקודמת. .
(שם ק"ח א') בשגם הוא בשר. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למשה פן התורה מניין, אמר להו בשגם הוא בשר הפירש"י וז"ל, מניין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא, בשגם בגמטריא משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכך ימיו, עכ"ל, ועדיין הענין מחוסר באור, ויתכן שכוונו בשאלתם למה שכתבו חכמי האמת דשם כל אדם מרומז בתורה וכמובא בסה"ד בתולדות רמב"ן וכמש"כ האחרונים בשם הגר"א מווילנא, וזהו ששאלו איפה מרומז שם משה בתורה [ואולי כונו לס' בראשית], והשיב רב מתנה כמבואר ע"פ פירש"י. וי"ל עוד דדייק לדרוש המלה בשגם מפני שקצרה היא ובאה במקום באשר גם, ורגילין חז"ל לדרוש כל מלה מצוינת בתנ"ך כמו שהוכחנו כ"פ בחבורנו. .
(חולין קל"ט ב') מאה ועשרים שנה. והא קרוב לאלף שנה חי אדם הראשון ואת אמרת והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלא למאה ועשרים שנה הוא חוזר לתרוד אחד רקב וקא ס"ד דהלשון והיו ימיו אלעבר קאי, והכי פירושו, לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, ובשגם שימיו היו רק מאה ועשרים שנה, כלומר, במה נחשב הוא, ועל זה פריך והא אדה"ר חי קרוב לאלף שנה ובערך כזה יתר בני דורו, וא"כ איך אמר שימי בני הדור היו רק מאה ועשרים שנה, ואפילו אם נפרש דוהיו אלעתיד קאי ג"כ קשה, דהא מצינו שאחרי מאמר זה חיו אנשים הרבה מאות שנה, ולכן מתרץ דאין זה קאי על חיות האדם בעוה"ז אלא על ההויה נצחית של הגוף לאחר מיתה, ואמר, כי לא לבד שחיותו הנפשית אינה נצחית אלא אפילו הוית גופו אינה מתקיימת, והיינו כי לאחר ק"כ שנה כל גופו נרקב וחוזר לתרוד אחד רקב, לכף אחת עפר, ומכוין בכלל כמש"כ שזה טעם ובאור על לא ידון רוחי בו, מפני כי במה נחשב הוא, בין במיעוט זמנו החיוני בין בכל הוית גופו, ותפס השיעור תרוד לעומת השיעור עפר שנברא ממנו כמבואר לפנינו לעיל בפסוק וייצר וגו' עפר מן האדמה (ב' ז') תרוד אחד רקב נטל הקב"ה וברא בו את אדה"ר, והוי לפי זה יציאתו מן העולם כביאתו לעולם, ודו"ק. –
אך בכלל אני תמה על שעור מספר ק"כ שנה שאמר שבהם גוף האדם לאחר מותו נרקב כולו, שהרי מצינו בכמה אנשים שנשתיירו עצמותיהם שלמים הרבה יותר מן ק"כ שנה, כמו עצמות יוסף שקברו בשכם וזה הי' אחר קנ"ז שנה לאחר מותו [דוק ותשכח], וכן מצינו שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליהם משה [ע"ל ר"פ ברכה] ועצמות כל השבטים הי' אז שלדן קיימת [ע' מכות י"א ב' וברש"י], וגם זה הי' זמן מרובה לאחר ק"כ שנה, וגם מבואר בבבלי שבת קנ"ב ב' דהא דכתיב ואל עפר תשוב יקויים רק שעה אחת קודם תחית המתים ועד אז יהיו העצמות שלמים, ולבד זה הנה סופרי קורות העולם מספרים, כי מצאו עצמות שלמים של אנשים חכמים וצדיקים אחר עבור מאות שנים לפטירתם.
וי"ל דכונת הירושלמי בכלל על כלל מין האדם, אבל אין ה"נ יש יוצאים מן הכלל ע"פ איזו זכות ומעלה מיוחדה, וכעין מ"ש בבבלי שבת שם, כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין, הרי מבואר דלא כל האנשים שוים בזה, וקרוב לומר, כי יש עוד מעלות וזכיות שבשבילן ישתמרו העצמות, והירושלמי איירי בזה שעצמותיו ראויין להרקב, והיינו כלל מין האדם, שיעורי האחרון ק"כ שנה.
וכן צ"ל דמה שאמר חוזר כולו לתרוד רקב, לאו דוקא כולו ממש אלא כמו כולו, שהרי עצם אחד יש באדם שאינו נרקב לעולם, וכמבואר בב"ר פ' כ"ח ועוד בכ"מ. אנדריאנוס שאל את ר' יהושע בן חנניא, מהיכן הקב"ה מציץ [מפריח] את האדם לעתיד לבא, אמר לי', מלוז של שדרה, אמר לי' מניין אתה יודע, אמר לי'. אייתי לי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, הכה עליו בפטיש ולא חסר כלום, ע"כ. ויתכן לומר שהיא העצם שהמקובלים קורים לה נסכוי וזכותה רב מפני שלא נהנית מאכילת עץ הדעת שאכל אדה"ר [ע' בסדור ר"י עמדן בענין סעודת מוצאי שבת], ויתכן אשר על שם לוז זה שאינו נפסד קראו לשם העיר לוז שעליה אמרו בא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה (סוטה מ"ו ב'), ואין להאריך עוד. .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב) כי רבה. א"ר יוחנן, דור המבול ברבה קלקלו שנאמר כי רבה רעת האדם וברבה נדונו, שנאמר (פ' נח) נבקעו כל מעינות תהום רבה זנראה הכונה דכמו דהחטא הי' במדה מרובה כמ"ש כי רבה רעת האדם כך הי' העונש במדה מרובה כמ"ש נבקעו כל מעינות תהום רבה, אע"פ דלתכלית הטביעה לא היה צריך לרבוי כזה, ורק להשוות מדה כנגד מדה, ולפי"ז יהי' שיעור הלשון ברבה קלקלו וברבה נדונו – במדה מרובה קלקלו ובמדה מרובה נדונו. .
(סנהדרין ק"ח א') רק רע. מכאן דיצר הרע נקרא רע חודריש ע"פ זה מה דכתיב (מיכה ז') אל תאמינו ברע – אל תאמינו ביצה"ר שמסית לחטוא, ועיין לפנינו לקמן בפ' נח בפסוק כי יצר לב האדם רע מנעוריו. .
(חגיגה ט"ז א') כל היום. א"ר יצחק, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום טובקדושין ל' א ועוד באגדות שונות הגירסא במקום מתגבר עליו – מתחדש עליו – והיא גירסא נכונה. דאפשר לפרש הכונה שהיצה"ר יתור כל יום ויום לחדשות לתפוס על ידן את האדם בחרמו, וסמיך זה על הלשון רק רע כל היום דמשמע שכל יום נראית בו רק רע, והיינו רעה חדשה שאתמול לא היתה נראית עתה היא חדשה. .
(סוכה נ"ב א') וינחם ה'. אמר רב דימי, אמר הקב"ה, יפה עשיתי שתקנתי להם קברים בארץ, מאי משמע, כתיב הכא וינתם ה' וכתיב התם (ס"פ ויחי) וינחם אותם, ואיכא דאמרי, אמר, לא יפה עשיתי, כתיב הכא ינחם ה' וכתיב התם (פ' תשא) וינתם ה' על הרעה וגו' ילשון ראשון מדייק דלא שייך נוחם וחרטה בהקב"ה כי לא איש הוא וינחם, ומפרש דהוא מענין הפקת רצון שאבד דרך רשעים (ולשון תנחומין היא). ולשון שני ס"ל דלשון חרטה היא אף דמצד הקב"ה ומסבתו לא שייך חרטה, אבל היא ביחס אל האדם שיוכל לתקן מעשיו, ואז ממילא נשתנה ענינו, וכמו במעשה העגל ששבו בתשובה שלמה ממילא הוסב נטיית הקב"ה אליהם לטובה. ושניהם מדייקים מלת בארץ (ולא על הארץ) דהכוונה על קברים. .
(סנהדרין ק"ח א') ונח מצא חן. תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, שנאמר נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה' יאסמיכות הענינים דריש, ור"ל שגם נח לא הי' ראוי להנצל אלא שמצא חן, ונפקא לי' כן מלשון חן שיונח על הנוחל דבר שאין ראוי לו מצד עצמו או מצד הדין והיושר אלא רק מצד החסד והחנינה מצד הנותן, וכמ"ש בברכות ז' א' וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו ראוי, ובספרי פ' נשא דרשו ויחונך – שיתן לך מתנת חנם, ובנוסח ברכת המזון – הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. קבץ כל מדות הויתור, וע"ע מש"כ בענין דרשא זו לקמן ר"פ נח פ' י"ג אות ח'. –
ודע דצ"ל דהדורש הזה ס"ל כמ"ד לקמן ריש פ' נח, צדיק תמים הי' בדורותיו – בדורותיו לגנאי, שאם הי' בדורו של אברהם לא היתה נחשבת צדקתו, ולפי"ז תכונן כלל דרשא זו. משא"כ למ"ד בדורותיו לשבח הרי לא היה חסר לו כל מאומה למעלת הצדק, א"כ למה זה נדרוש בגנותו שגם עליו נחתם גזר דין אלא שמצא חן. .
(שם שם) צדיק תמים. ולהלן כתיב (ז' א') ויאמר ה' לנח וגו' אותך ראיתי צדיק לפני, א"ר ירמיה בן אלעזר, מלמד שמקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו יבר"ל דהקב"ה בדברו אתו לא אמר לו אותך ראיתי צדיק תמים, וטעם הדבר שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו הוא משום דנראה כמחניף, ואע"פ דבהקב"ה לא שייך טעם זה, אך בא להורות נמוסי דרך ארץ לאנשים. .
(עירובין י"ח ב') צדיק תמים. צדיק במעשיו, תמים בדרכיו יגי"ל דלא ניחא ליה לפרש דהשם תמים הוא תואר להשם צדיק שהיה תמים בצדקתו, דס"ל כמ"ד בדרשא בסמוך בדורותיו לגנאי, שלא היתה צדקתו שלמה נגד צדקת אברהם יצחק ויעקב, וא"כ א"א לפרש תמים בצדקתו, דזה משמע שלא היה כל חסרון ומגרעת בה, וכמו דדרשינן בפרה אדומה תמימה – תמימה באדמימות, שאפילו רק שתי שערות שחורות פוסלין בה. וגם פיסוק הטעמים שעל תיבות אלו מורה שהשם תמים אינו מוסב על השם צדיק.
ומה שלא אמר להיפך צדיק בדרכיו תמים במעשיו, נראה דמכוין ללשון הפ' בתהלים ט"ו הולך תמים ופועל צדק, הרי דלהליכה [היינו דרך] יתיחס התאר תמים ולמעשים התאר צדק. .
(ע"ז ו' א') תמים. מלמד שנולד נח מהול ידנראה באור דרש זה ע"פ מ"ש בנדרים ל"א א' גדולה מילה שבכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא תמים עד שמל עצמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים וסמיך ליה ואתנה בריתי ביני ובינך, ומכיון שמתואר נח מהקב"ה בשם תמים למד מזה שנולד מהול, אחרי דבלא זה לא נקרא תמים. [אדר"נ פ"ב]. בדרתיו. מהו בדרתיו, רבי יוחנן אמר, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר, בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים טולמ"ד ולא בדורות אחרים הפירוש הוא שאם היה בדורות צדיקים לא היתה צדקתו שלו נחשבת, ולמ"ד וכש"כ בדורות אחרים הכונה שאם היה בדורות של צדיקים היה לומד ממדותיהם, בעוד שעתה רואה אך במעשה הרשעים.
ולא נתבאר מי דחקו לר' יוחנן לפרש לגנאי בעוד שאפשר לפרש לשבח, וי"ל דר"י לשיטתיה במ"ר אמר שם דנח מחוסר אמנה היה שלא האמין במבול ולכן לא בא אל התבה כל זמן שלא שטף המבול, יעוי"ש דלמד כן, א"כ לדידיה באמת לא היתה בו שלמות האמונה כמו בצדיקים זולתו, וא"כ קשה הלשון צדיק תמים היה בדורותיו, ולכן הסיב הלשון בדורותיו ולא בדורות אחרים להורות בזה על מניעת שלמות צדקתו, וע"ע מש"כ לקמן פסוק ט"ז אות כ"ב. –
ודע דמסדר התפלה למוסף דר"ה כפי הנראה הכריע כמ"ד בדרותיו לגנאי, שכן כתב שם, וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם על כן זכרונו בא לפניך, והלשון על כן אינו מבואר על מה סובב ונמשך, אמנם אם מכוין להדרשא בדורותיו לגנאי יתפרש הלשון והענין שנח בזכות עצמו לא היה כדאי להפקד בדבר ישועה, ורק כשזכר הקב"ה מעשיהם הרעים של אנשי דורו זכר אותו לטובה, שלעומתם היה צדיק, ומוסב לפי"ז הלשון על כן אל הלשון מפני רוע מעלליהם. ולפי המבואר בירושלמי ע"ז פ"א ה"ב ובויק"ר ר"פ כ"ט דמסדר התפלה אתה זוכר הוא רב, וידוע דר' יוחנן קיבל מרב,.
(חולין צ"ה ב' ורמב"ם בהקדמה ליה"ח], א"כ אזיל ר' יוחנן בשיטת רב רבו. –
ומה שכתוב בדרותיו ולא בדורו, כתב בספורנו מפני שהיה במקצת דורי של מתושלח ושל למך, ולדעתי אין זה מספיק, שהרי כל אדם בהמשך ימי חייו יש לו דור כביר ממנו וצעיר ממנו לימים. ואמנם אפשר לומר דבא לשון זה לרמז מש"כ הרמב"ם במורה בפרק מ"ז מחלק שני, שאורך השנים של הדורות הראשונים שבתורה היה רק ביחידים הנזכרים בתורה ושאר בני אדם בדורות ההם היו חיים בערך מספר השנים הרגילים אצלנו, יעו"ש, ורמב"ן ס"פ בראשית השיג עליו בדברים קשים, וממה שכתבנו יש סמוכים לדעת הרמב"ם, דלכן כתיב בנח בדורותיו, מפני שבאורך שנות חייו ראה כמה וכמה דורות מאנשים המונים שעברו, ובכולם אחז בצדקתו וישרו. .
(סנהדרין ק"ח א') ותשחת הארץ. תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, דבר ערוה, דכתיב (פ' י"ב) כי השחית כל בשר את דרכו טזסמך על לשון הכתוב (משלי ל') ודרך גבר וגו'. וידוע דדור המבול נענש על זנות וג"ע כמבואר בס"פ בראשית ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. , ועבודת כוכבים – דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם פסל יזומה שנוגע מזה לדינא נבאר לפנינו בפ' אמור בפסוק כי משחתם בהם מום בם (כ"ב כ"ה) דכתיב לענין פסול קרבנות מרובע ונרבע ומוקצה ונעבד, כי אחרי שקרא הכתוב לאלה מום כהוראת הלשון משחתם בהם מום בם, לכן גם באלה הקרבנות דכתיב בהו סתם אשר אין בה מום, פסול בה גם רובע ונרבע ומוקצה ונעבד. .
(שם נ"ז א') כל בשר. א"ר יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל יחפשוט דמדייק מלשון כל בשר שכולל כל הברואים. ולכאורה צ"ע, דהא מצינו בכ"מ שם כל בשר שמכוין אך ורק לאדם, כמו יבא כל בשר להשתחות לפני (ישעיה ס"ו), והיה ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ג'), שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו (תהלים ס"ה), וכדומה. וי"ל דשאני הכא דהענין מורה דקאי על כל הברואים, שהרי סוף מעשה שבאמת נאבדו ונטבעו במבול כל הברואים, ועל זה אמר הקב"ה קץ כל בשר בא לפני, וא"כ הלשון כל בשר שבפרשה זו מורה מפורש על כל הברואים, וע"ע מש"כ השייך לדרשא זו לקמן בפסוק מאדם ועד בהמה (ז' כ"ג). [שם ק"ח א'] כי מלאה וגו'. א"ר יוחנן, בוא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר בי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ יטלא נתבאר למה באמת גדול כל כך כחה של חמס מכחה של עריות, והלא עון עריות הוא אחד מהדברים שיהרג ואל יעבור עליהם. ואפשר לומר ע"פ מ"ד במ"ר פרשה זו (פ' ל"ח) ובמס' ד"א זוטא פ"ט, גדול השלום שאפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם, אומר הקב"ה, כביכול אין אני יכול לשלוט בהם, שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו, ע"כ. ולפי"ז כל זמן שלא גזלו וחמסו והי' שלום ביניהם לכן לא נענשו. אבל מכיון שפשטו ידיהם בגזל, שזה גורם למחלוקת ושנאה אז נאשמו ונענשו על כל עבירות שהיו בידם מקודם. וע"ע מש"כ בענין דרשא זו בר"פ תצא בפסוק כי יהי' לאיש בן סורר ומורה, בדרשא בן ולא בת. –
ודע דמש"כ רש"י בפסוק זה בשם מ"ר, קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלומוסיא [ערבוביא] באה לעולם והורגת טובים ורעים – לכאורה צ"ע, דהא כפי המבואר בכל הפרשה הי' אז כל העולם במדרגת רשעים וכמש"כ כי השחית כל בשר ולא היו טובים כלל, וא"כ מנ"ל להסמיך דרשא זו לכאן. ונראה ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"ח א' ונח מצא חן, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, והנה על נח העיד הכתוב שהי' צדיק תמים, וא"כ קשה למה נחתם גם עליו גז"ד, אלא משום דאנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ודו"ק. .
(שם שם) כי מלאה וגו'. תניא, מה היו חומסין, בר נש הוי נפיק וטעין קופה מלאה תורמסין, והיו מתכוונין וגומלין פחות פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינים כתורמסין הוא מין קטניות, והמפרשים טרחו לפרש כונת שאלת הירושלמי ותירוצו ופרשו בדרך רחוקה, אבל האמת הוא, כי באה דרשא זו כאן בירושלמי קצרה וחסרה, וצ"ל כמו שהיא לפנינו במ"ר כאן בזה"ל, כי מלאה הארץ חמס, איזהו חמס ואיזהו גזל, א"ר חנינא, חמס אינו שוה פרוטה וגזל שוה פרוטה, וכך היו אנשי דור המבול עושים, היה [ר"ל כשהיה] אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמסין והי' זה בא ונוטל פחות משו"פ וזה בא ונוטל פחות משו"פ עד מקום שאינו יכול להוציאו בדין, ע"כ, והיא היא אגדת הירושלמי שלפנינו. וטעם הדבר בפחות משו"פ אינו יוצא בדיינים, משום דבהשבת גזל כתיב (ס"פ ויקרא) והשיב, ואין השבה חשיבה בפחות משו"פ, ועיי"ש לפנינו. –
וטעם הדבר שנענשו על פחות משו"פ י"ל ע"פ מה דקיי"ל דב"נ נהרג על פחות משו"פ כמבואר בעירובין ס"ב א' ובכ"מ, וא"כ לדידי' חשיבא פחות משו"פ כמו שו"פ לישראל [ואע"פ שאינו יוצא בדיינים משום לא פלוג]. ובזה ניחא בב"ק ס"ב א' שחקרו מה בין גזלן לחמסן ולא אמרו החלוק המפורש כאן בירושלמי ומ"ר, חמס אינו שו"פ וגזל שו"פ, יען דבגמרא חקרו בדינים הנוגעים לישראל אשר אצלו פחות משו"פ אינו חשוב, וכאן איירי בב"נ. –
ודע דע"פ דרשת הירושלמי שלפנינו יתבאר היטב מ"ש בב"מ מ"ח א' בעונש מי שאינו עומד בדבורו, מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ולא נתבאר שייכות הענינים זל"ז, אך הנה אמרו בגמרא שם דמדינא חייב אדם לעמוד בדבורו משום הן שלך צדק, אך מפני שאין בזה רק בטחון דברים לכן אין התביעה יוצאת בדיינים, ולפי המבואר דבדור המבול גזלו דבר שאין יוצא בדיינים ונפרע הקב"ה מהם, לכן אומרים לזה שאינו עומד בדבורו מי שפרע מאנשי דור המבול אע"פ שעברו על דבר שאינו יוצא בדיינים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו שאף הוא עובר על דבר שאינו יוצא בדיינים, ודו"ק. ומה שאמרו עוד ומי שפרע מאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום יש על זה טעמים מיוחדים. .
(ירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב) עצי גופר מאי גופר, אמרי דבי רבי שילא זו מבליגה ואמרי לה גולמיש כאמיני עצים וארזים. ואונקלוס תרגם קדרום, וכנראה היא מלה רומית צדרו"ס [ארז], ועל הפסוק בשה"ש בחור כארזים מתורגם חסון כגולמיש. .
(סנהדרין ק"ח א') צהר. א"ר יוחנן, אמר לו הקב"ה לנח, קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים כבדריש צהר מלשון צהרים, ושניהם מלשון זהר [בחלוף אות ז' בצ' שהם ממוצא אחד], וע"ע מענין אגדה זו בירושלמי פסחים פ"א ה"א. –
ומה שנראה לו לר' יוחנן לדרוש כן שענין הצהר היו אבנים טובות ולא כפשוטו חלון של זכוכית [כאשר כן הוא באמת דעת חד מ"ד במ"ר כאן], י"ל ע"פ מ"ש במ"ר פ' וירא במ"ש המלאך אל לוט במהפכת סדום אל תבט אחריך, אינך כדאי להנצל וגם לראות במפלתן של רשעים אלא דיך להפקיע את עצמך. והנה בהא דכתיב בנח צדיק תמים היה בדורותיו דריש ר' יוחנן לגנאי, בדורותיו ולא בדורות אחרים, שאם הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לצדיק, וכן אמר הוא במ"ר שנח הי' מחוסר אמנה שלא האמין במאמר הקב"ה מהבאת המבול, יעו"ש, מבואר דס"ל שלא הי' נח צדיק גמור וא"כ די לו להפקיע את עצמו ולא לראות עוד במפלתן של רשעים, וידוע הוא דמטבע האבנים טובות ומרגליות הקבועות בדלת ובחלון להאיר רק בפנים הבית ולא גם מתוכם אל החוץ, משא"כ חלון של זכוכית רואין גם את אשר בחוץ, ולכן דריש ר' יוחנן לשיטתי' שהחלון הי' של אבנים טובות והוא רק שיאיר לו בפנים ולא יראה את הנעשה בחוץ במפלת רשעים איך הם נטבעים, מפני שלא הי' כדאי לזה וגם לזה, כמבואר. –
וע"ד הפשט י"ל מה דניחא לי' לפרש צהר מלשון מאור והם אבנים טובות ולא חלון ממש, משום דלא יתכן שלבנין גדול כהתיבה בעלת שלש קומות יהי' די חלון אחד, ולכן דריש צהר כמו זהר, והם אבנים טובות ומרגליות, והיו במדה שדרש כל שטח התבה.
ולדעת מ"ד חלון ממש, צ"ל דבאמת היו חלוטת הרבה, והפי' חלון – מין חלון, כמו ויהי לי שור וחמור (ר"פ וישלח), ותעל הצפרדע (פ' וארא), וכן צ"ל בפי' פתח התיבה שהיו פתחים הרבה, ופתח – מין פתח, כמבואר. .
(שם שם ב') ואל אמה וגו'. מאי טעמא, דבהכי הוא דקיימא כגכסוי משופע ועולה עד שיתקצר ויעמוד על אמה כדי שיקלחו המים מלמעלה למטה. .
(שם שם) תחתים וגו'. תני, תחתים לזבל, אמצעים לבהמה, עליונים לאדם כדובמדרשים יש בזה גירסות שונות והפוכות, דעליונים לזבלים שלא יעלה ריח רע מלמטה למעלה, אבל לקיים גירסא שלפנינו, דמעלה יש בתחתונים לזבלים שיוכל הזבל לרדת חוצה, .
(שם שם) ואני וגו'. ת"ר, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, והיו אומרים, כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקב"ה, בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים כהיתכן דמדייק מלת מבול (ששרשו נבל והוראתו השחתה וכליון, כמו נבלה הארץ נבלה תבל) ודריש מפני שמקודם אמר הקב"ה והנני משחיתם סתם, וההשחתה אפשר להיות ע"י דברים הרבה כמו אש וגפרית ורעש הארץ, ואח"כ פירש הנני מביא את המבול (אותה ההשחתה אשר אמרתי תהי' ע"י) מים, לכן דריש הסבה וטעם הדבר שבחר הקב"ה את המים להשחתה זו. .
(שם שם א') אתה ובניך ואשתך. ואלו גבי יציאה כתיב (ח' ט"ז) צא מן התבה אתה ואשתך ובניך, א"ר יוחנן, מלמד [שבכניסתן] נאסרו בתשמיש המטה כווביציאתן הותרו, והיינו שבכניסה צוה לכנס הזכרים לבד והנקבות לבד, וביציאה הרשה לצאת הזכרים והנקבות ביחד, וע"ע מש"כ בענין זה לקמן בפסוק הנזכר שביציאה (ח' ט"ז). .
(שם שם ב') ומכל החי וגו'. א"ר אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח כזכלומר לקרבנות שלהם. והשם בני נח הוא תואר לכל אומות העולם לבד ישראל, כמש"כ לעיל בפ' בראשית (ב' ט"ז), יעו"ש בטעם הדבר. , דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה אמרה תורה, הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה כחפשוט דדריש יתור הלשון מכל החי, ונסמך על המבואר במדרשים, דמה שצוה לו הקב"ה לקחת ממינים טהורים היו כדי שיקריב קרבן לכשיצא מן התבה, וכדכתיב באמת לקמן (ח' כ') ויבן נח מזבח לה' ויעל עולות, ומכיון שצוה לו בענין שלא יקח מחוסר אבר ש"מ שזה אסור לב"נ לקרבנות.
ותוס' הקשו למה לא חשיב זה בשבע מצות שבני נח הוזהרו עליהם [ע' לעיל בפ' בראשית ב' ט"ז], וכתבו הרבה בזה. ולי נראה פשוט, דמצוה זו היתה רק לשעתה ולא שייך לחשבה בין המצות שנצטוו לדורות, כי באמת איסור דבר זה אצלם לדורות א"צ צווי ואזהרה מיוחדת, יען דמכיון דעיקר מצותם בקרבנות ילפינן מחיוב ישראל כמבואר בפ' אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב וגו', ודרשינן איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, וא"כ מכיון דילפינן מישראל לכן ממילא קיימו בזה בדיני ישראל, וכל שבישראל פסול בקרבנות פסול גם בהו, ואע"פ דגם בבמות דידהו אסורים בזה, עם כ"ז אינה אלא סניף ממצות קרבנות בכלל, וגם אינה קיימת לדורות כמו שאר השבע מצות. .
(ע"ז ה' ב') להחיות אתך. אתך – בדומין לך, למעוטי טריפה כטדאינה חיה י"ב חודש, והוא שיעור זמן המבול ואפשר שימותו בתבה. , ודילמא נח גופי' טריפה הוי, לא ס"ד, דאמר לי' רחמנא כותך עייל, שלמין לא תעייל לוע"ע השייך לדרשא זו בריש פרשה הבאה בפסוק לחיות זרע מש"כ שם. .
(שם ו' א')